וכך עמוס קינן מתאר עתיד מצמרר כזה: "עמק יזרעאל לפני, בכל הדרו כן, יצוקה בברונזה, אבל אישה השחה אל הארץ
מאז סוף לימודיי בבצלאל ועד סוף שנות ה־80 הצגתי ציורים של העמק בצבעי אדמה כהים וקיבלתי ביקורות לא טובות, אבל המשכתי בדרכי" היו אלה אולי הגעגועים לבית ולנוף שהוא כל כך אוהב

אלי שמיר: ונוס אוספת בצל

בימין הציור של שמיר יש שעון שהוא גם מתקתק את הזמן חולף "הבל הבלים, הכול הבל" והוא גם כמטען נפיץ של אידיליות משפחתיות.

1
אלי שמיר
לאחר שניסיונות להוציא את המטוס נכשלו, הורשתה משפחתו של רקיר להשאיר אותו קבור…" כאמור, היישוב המצויר באופק הגרסה השנייה מ- 2019, הוא בסיס-חיל-האוויר
אלי שמיר (צייר)
סוגיית המקום נוכחת בכל עוצמתה ומורכבותה ביצירתו של שמיר
אלי שמיר «
בשנים 1981-1977 למד שמיר בבצלאל
האם באמת "באה מנוחה ליגע", כדברי אלתרמן, או שאולי המתבן של קיבוץ מזרע עדיין עולה באש? אלה המספרים את סיפור נפילתו, תרתי משמע, של הטייס הצעיר, שבים ונדרשים לרומן " פונטנלה" של מאיר שלו, בו תיאר הסופר את רגע האירוע הטראגי: "…כך שכבנו בשדה גם ביום ההוא, כשנפל המטוס בשדות הכפר זה קורה שנה אחרי שקיבל את 'פרס העמק'
דמויותיו כמו יוצאות מהבד אל הצופה ונוכחותן מעוררת שאלות בדבר מקומו של האדם בחברה בת-זמננו ציירתי אותו בתקופה שלימדו אותנו בבצלאל שהציור מת ושאנשים לא רוצים לצייר יותר

אלי שמיר: העמק והבכא

ח"נ ביאליק, ספיח "מקום פירושו לא רק התחלה אלא גם סיום ; יש לסיים אותו, להפכו למסוים, בעל צורה מסוימת — זה מה שממקם מקום, שם נקודה, מתחיל פרספקטיבה, מושך קו אופק, יוצר עולם, בורא דמות, תולה תקווה, מקדם עלילה.

אלי שמיר
במילים אלו נפתח "שיר העמק" שחיבר נתן אלתרמן ללחנו של דניאל סמבורסקי בשנת 1934
אלי שמיר «
אני מצייר קודם כל למעגלים הקרובים אליי
אלי שמיר ,תערוכת ציורים
בהגותם נטען, כי ניצחון הקפיטליזם המאוחר מתאפשר בזכות מנגנונים של דה-הומניזציה, שמקבעים את הערך הכלכלי כערך מוחלט ומגמדים את האדם לממד היצרני-צרכני שלו בלבד